הפניות ומקבילות על מלכים ב 5:7

‎מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג, כא), יש על אנשי לבב להשתומם על אמרת שלמה המשכיל ולתמוה ממליצתו, כי אמנם יש פליאה בפתרוני מליו, הלא הוא אמר והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (שם יב, יז), ועתה אומר 'מי יודע אם עולה אם יורדת', אך ממוצא דבר הבין כי הרוח תשוב אל מכונה והאדם ישוב אל יסודו, ומה יוכל המשכיל להשיג בשכלו דבר רוח האדם ורוח הבהמה אם עולה אם יורדת, יש על אנשי לבב לאחז באורח השכל וישימו לבותם לנתיבות העולם להתבונן מוסדות הארץ לדעת איך נכונו [נ"א נבנו] הרוחות בעלותם במחשבה על פי הדת, כי אמנם בעשותו ככה ידע וישכיל שורש דבר ויכיר עוז אלהינו ומשפט הרוחות איך הרכיבם ומאין הביאם, דע והתבונן כי רוח האדם מאתו נפוחה ומאצלו הביאה בקרבו כדבר הדת ויפח באפיו נשמת רוח חיים (באשית ב, ז), ורוח הבהמה מתחתיות הארץ כאשר נמצא כתוב בספר יצירות ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ (שם א, כד), על כן בצאת רוח האדם מקרבו תעלה לרום גבוה ותשוב אל מקומה ואל מכונתה. עוד יש עזר בנקידת המלה ויורה עליה וירחקינה מתמיהא, כי אמנם אלו היתה תמיהא, היתה ההא פתוחה שקולה בשקלת דמיונה, אשר כמוה כאלה: האלהים אני (מ"ב ה, ז), י"י הוא האלהים (מ"א יח, לט), הראשון פתח עקב תמיהתו, והשני קמץ עקב דבר לו לענינו. וכמוהו העבד ישראל (ירמיהו ב, יד), העבד העברי (בראשית לט, יז), וכמהו האיש כמוני יברח (נחמיה ו, יא), מי האיש הירא (דברים ך, ח), האמת אתכם (בראשית מב, טז), קטנתי מכל החסדים ומכל האמת (שם לב, יא), חקה אחת ומשפט אחד להם. ועתה הואיל וקמצו הסופרים 'הָעלה' ולא פתחוה, כמו העולה על רוחכם (יחזקאל כ, לב), והיא העולה (וקרא ו, ב), הורונו ולמדונו כי רוח האדם עולה ורוח הבהמה יורדת, וזה לנו האות הראוי להשען עליו ולאחוז בו, 'כל מלה התמוהא בה"א, תמיד היא פתוחה, ולא יתכן להיות קמיצה', כי כן גבלו אנשי הלשון על ספרי החקה, לבעבור שום שכל בין פתח לקמץ, למען לא יטעו קוראי הספר. ורוח הבהמה היורדת גם פה יש די לאנשי שכל בנקודה היורדת, כי אלו היתה המלה הזאת תמוהה, היה מחוקק להתמיה בנקודה שבה הה"א טעונה שבה ופתוחה, ויכולת הלשון משגת שניהם בהיורדת, ועתה פתוחה סופרים, הודיעונו על הרחקתה מתמיהא, הן אלה עניני הדבר וסוד המעשה.

‎מתחלק לשבע מחלקות: האחד, אן הלכתם (ש"א י, יד), עד אן תמלל אלה (איוב ח, ב), עד אנה ינאצוני (במדבר יד, יא), עד אנה אשית עצות בנפשי (תהלים יג, יג), עד אנה ירום איבי עלי (שם), עד אנה ה' שועתי (חבקוק א, ב), עד אנה ה' חשכחני נצח (תהלים יג, ב), ענין אחד להם. אנה נפל (מ"ב ו, ו), אנה אנחנו עולים (דברים א, כח), אנה המה מולכות את האיפה (זכריה ה, י), הענין ירחיקם כמעט, והלשון אחת. השני, ואנו ואבלו פתחיה (ישעיהו ג, כו), ואנו הדיגים (שם יט, ט), תאניה ואניה (שם כט, ב), לא אכלתי באני ממנו (דברים כו, יד), ענין עצבות ואבלות המה. השלישי, אני יוסף (בראשית מה, ג), אף אני בחלומי (שם מ, טז), הן אני כפיך לאל מחומר קרצתי גם אני (איוב לג, ו). הרביעי, אנה לידו (שמות כא, יג), כי תאנה הוא מבקש (שופטים יד, ד), ויהי העם כמתאננים (במדבר יא, א), מה יתאונן אדם חי (איכה ג, לט), כי מתאנה הוא לי (מ"ב ה, ז), ענין עלילה המה. החמישי, מרוב אונים ואמיץ כח (ישעיהו מ, כו), ולאין אונים עצמה ירבה (שם מ, כט), מצאתי און לי (הושע יב, ט), ואונו בשרירי בטנו (איוב מ, טז), ידיו תשבנה אונו (שם כ, י), ענין כח ועצמה המה. הששי, אני תרשיש (מ"א י, כב), אני שיט (ישעיהו לג, כא), ואני עשה המלך שלמה (מ"א ט, כו), וישלח חירם באני (שם ט, כז), וימצא אניה באה תרשיש (יונה א, ג), ענין ספינה הם. השביעי, אנא שא נא (בראשית נ, יז), אנה ה' מלטה נפשי (תהלים קטז, ד), אנה ה' כי אני עבדך (שם קטז, טז), אנא ה' הושיעה נא (שם קיח, כה). 'נא אנא ואנה' ענין אחד להם, והמלה כלה יסוד ואיננה מהמראות עקב האל"ף.